מנורה - מבטחים ביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית כפר כנא 500205091

החלטה

1.         לפניי בקשה למתן צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, לפיה נתבקש בית הדין להטיל עיקול זמני, עד לסכום של 39,086 ₪, על הכספים המגיעים ו/או שיגיעו למשיבה (להלן: "הנתבעת"), המוחזקים ו/או אשר יוחזקו בידי המחזיקים אשר פרטיהם צוינו בבקשה, זאת עד למתן פסק דין בתובענה אשר הוגשה על ידי המבקשת (להלן: "התובעת") נגד הנתבעת (להלן: "הבקשה").

2.        להלן עיקר טיעוני המבקשת:     

א.         מזה תקופה ארוכה, המשיבה אינה מעבירה את ההפרשות כמתחייב על פי החוק ועל פי הפוליסות לידי המבקשת.         

ב.         המבקשת פנתה למשיבה פניות חוזרות ונשנות לצורך תשלום החוב, אך לשווא.

ג.          המבקשת פנתה למשיבה ולעמיתים והתריעה בפניהם מספר פעמים כי חוב הפרמיות לא מועבר על ידי המשיבה וכי התנהלותה של האחרונה פוגעת בעמיתים ועלולה לגרום להסרת הכיסוי הביטוחי, אך ללא הואיל.

ד.        מדובר בתביעה בעלת יסודות איתנים וקיים יסוד סביר להניח שבמסגרת פסק הדין המשיבה תחוייב לשלם למבקשת את הסכומים אשר צויינו בכתב התביעה.

ה.        קיים חשש סביר כי אי מתן הצו עלול לסכל את ביצוע פסק הדין שיינתן במסגרת תובענה זו.

ו.         הנזק שיגרם למבקשת ולעמיתים באם תידחה הבקשה היא גבוה בהרבה מהנזק שעלול להיגרם למשיבה באם ינתן צו העיקול.

3.        המסגרת הנורמטיבית:

א.         תקנה 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה") מפנה את בית הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, לתקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").

תקנה 362 לתקנות סדר הדין קובעת כדלקמן:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".

 תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין, קובעת כי:

 "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, . . . ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

ב.מעיון בהוראות התקנות אשר הובאו לעיל, אנו למדים כי בית הדין יבחן, טרם מתן הצו, אם הצליחה המבקשת (התובעת) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה על קיומה של עילת תביעה נגד המשיבה (הנתבעת). בנוסף, על המבקשת מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי אי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן לזכותה בתביעה מושא התיק העיקרי. כאמור, על המבקשת - העותרת למתן הסעד הזמני מסוג עיקול זמני - מוטל הנטל לשכנע את בית הדין כי יש לה עילת תביעה כנגד המשיבה (הנתבעת) וכי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

ויודגש: נטל הראיה המוטל על המבקשת, העותרת למתן צו עיקול זמני, הוחמר בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה.